היא היתה יכולה לנסוע באוטובוס. או לקחת מונית. ללכת ברגל בלחות של יום קיץ תל אביבי זה טירוף. העניין כולו הוא טירוף.
רגליה פוסעות בצעד מהיר. מהר, כדי שלא תספיק להתחרט, כדי שלא תיסוג. בעיני רוחה ידה כבר נוקשת על הדלת הזרה, דלת פלדה כבדה, או אולי דלת עץ ישנה שהצבע מתקלף ממנה. היא מסמיקה, כבר יכולה לחוש בזרועות החזקות שאוחזות בה, בשרה מלבין תחת האצבעות הלופתות, אחר כך יאדים, כמו הרמזור מולה. רגליה מסרבות לעמוד במקום, היא זורקת מבט לצדדים ומזדרזת לחצות את הרחוב.
חרמנית ושמנה, זה מה שהיא. או שמנה וחרמנית, תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה הטיפוס המעייף לקומה השלישית נגמר והיא עומדת מתנשפת ומזיעה מול הפלדלת והופכת את התיק למצוא את המפתחות. כשנסגרת אחריה הדלת, דבר ראשון היא משחררת את החזייה הלוחצת ונושמת לרווחה.
עכשיו למשל, היא חרמנית ושמנה. הרבה יותר חרמנית משמנה. בגלל זה היא הולכת למטבח, מוציאה את הפיינט בן אנד ג'ריס שחיכה לה בסבלנות, מתיישבת עם כף ליד השולחן הקטן ולאט לאט ממלאת את החור שיש לה בבטן. אם תגייס קצת קור רוח היא תדע שזה הדבר האחרון שכדאי לה לעשות, אבל למי יש קור רוח אחרי השיחה הזאת.
הוא הניח את הטלפון. הלב שלו דפק קצת יותר מהר מכרגיל. זה לא צריך להיות ככה. לא אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. תוך חצי שעה, היא אמרה. בטח תגיע אחרי, בכל מקרה כדאי שיזדרז. על השולחן בסלון הקטן היו שתי הכוסות מאתמול. הוא לקח אותן לכיור וגילה בתוכו ערימת כלים שהלכלוך עליהם כבר שכח מתי היה אוכל. לא נעים. הוא התחיל לקרצף את כל הערימה, וחשב שזה מה שקורה כשנותנים לדברים להצטבר.
חם בתוך הפאב והאוויר דחוס. גופה של הזמרת מתפתל עם המוזיקה לאט ובחושניות. קולה הקטיפתי נוטף מבין שפתיי השני שלה ומתלטף בקהל. הם שלה, אין ספק בזה, אין ספק בכלל, אך עיניה תרות בין האנשים אחר האחד שהיא רוצה, האחד שבשלו היא מתעלסת כך עם הצלילים. האיש שעליו נחו עיניה מיד כשנכנסה למקום הזה.
הוא ישב אז וראשו בין ידיו, אדיש לזמרת הידועה למחצה שמשכה אליה את כל המבטים. עיניו היו נעוצות בכלום שבינו לבין בקבוק הבירה המיוזע. בדמיונה ראתה את העשן מסתלסל מסיגריה שתלויה בזוית פיו, אלא שהחוק אוסר אותן עכשיו והאוויר היה צלול מדי, נקי מדי בשביל המחשבות שלה.
בהתחלה זה הריח. זה תמיד הריח. אישה עוברת לידך ברחוב ופתאום מכה בך הבושם שלה ומסחרר את ראשך, לפעמים זה הריח שמזכיר לך אהבה ישנה, או זיון מוצלח, או אפילו את זאת שתמיד רצית אבל מעולם לא השגת.
הפעם הראשונה ששמת לב לזה הייתה בטירונות. המסלול בין השקם למגורי הבנות עבר קרוב לאוהלים, וכל יום בשש, אחרי שיום העבודה הצבאי נגמר, הבנות יצאו מהמקלחת אפופות ריחות סבון ושמפו ועברו שני מטר ממך בדרכן לשקם, ואתה טירון עלוב, מרגיש את הדם עוזב את כל הגוף ומתרכז כולו במקום אחד.
המסננת 