ליבידו

היא דוחפת את הבחור עם הריבועים בבטן אל המיטה שלו, משכיבה אותו על הגב, ובלשון מחודדת מציירת עיגולים על העור שמתוח כמו בד ציור, עיגולים שמסמנים מטרה, עיגולים כמו אדוות בשלולית מסביב לטיפה שנפלה. גשם. כמה זמן כבר לא ירד גשם? היא אוהבת גשם. במיוחד גשם כזה דק ומתמשך, גשם רך, גשם אנגלי, קוראים לו, היא חושבת.

שוב זה קורה לה. רגע אחד היא במקום הכי סקסי שיש, וברגע הבא, כמו בסרט הוליוודי ישן, התמונה מתמוססת לתוך משהו לא קשור, והיא יודעת ששום דבר כבר לא יקרה שם אצלה. לפעמים היא חושבת שהוא פשוט מת וזהו, אבל יודעת שזה לא נכון, וליבידו לא יכול למות ככה. מצד שני, שום דבר שעשתה מאז לא הצליח להפיח בו רוח חיים.

היא מתנצלת, מתלבשת בשיא המהירות, ומשאירה אותו מבולבל מאחוריה כשהיא טורקת את הדלת וטסה במדרגות, מנסה להגיע הביתה לפני הדמעות. הן יגיעו, זה ברור. כבר עכשיו היא מרגישה אותן מטפסות מתוך הבטן במאמץ לצאת החוצה. היא לא תיתן להן. לפחות עד שתגיע הביתה.

הכי גרוע זה שהיא זוכרת כמה בער בה לפני כן. המקומות, הזמנים, הריחות הטעמים – הכל כל כך חי אצלה בראש, ולפעמים כשהיא ממש מתרכזת, אפשר להרגיש אותו מתעורר לרגע, לפני שהפנים של נועה משתלטים על המסך הפנימי ומעלימים את כל השאר.

נועה. החברה הכי טובה שלה. עוד מהגן עשו הכל ביחד, וישנו אחת אצל השנייה כמעט כל שבוע. ההורים חשבו שזה יעבור להן, אבל התקופה האיומה של חטיבת הביניים, עם כל השינויים של הגוף והשיטפון של ההורמונים, רק קירבה אותן עוד יותר. לה הילדים קראו 'דבק א', ולנועה – 'דבק ב'. אפילו את המחזור קיבלו ביחד, ותמיד היה אפשר למצוא אותן מתלחששות באיזו פינה על הבנים שעוברים.

ליד נועה היפה, תמיד הייתה מספר שתיים, ובצדק, לא הייתה אחת בשכבה שנראתה יותר טוב. היו לה פנים עדינים עם עיניים חומות וקצת עצובות, ושפתיים משורטטות מתחת לאף שיצא ישר מפרסומת לניתוח פלסטי. גם הגוף שלה היה מדהים. כשלבשה סקיני לא היה סוף לרגליים שלה, והישבן שלה היה אגס מושלם. אפילו החזה שלה היה מושלם, קטן וזקוף והיא אף פעם לא באמת הייתה צריכה חזייה.

היו מבטים, אפילו נגיעות גנובות, אבל בזמן ששאר הבנות כבר טעמו נשיקה, אף בן לא ניסה לחדור את הבועה המשותפת שלהן. הסקרנות הייתה בלתי נסבלת והן לא הפסיקו לדבר על איך זה בטח מרגיש כשהשפתיים נצמדות, ומה עושים עם האף, ועם הלשון.

יום אחד, הלכו אל נועה אחרי הלימודים. ההורים שלה עוד היו בעבודה ובאוויר היה משהו שלא ידעה לזהות. נועה התקרבה אליה ואמרה שלא צריך בנים ושנמאס לה לחכות. שפתיים נגעו בשפתיים. בהתחלה בהיסוס, ואז כבר לא, כי הן היו חברות הכי טובות ושום דבר רע לא יכול לקרות כשהן ביחד. השפתיים גיששו, נפשקו בחשש והבל פה מתוק התערבל אל שלה. הלשון של נועה נגעה בשפתיה, ונסוגה. הלשון שלה נגעה בחזרה ופתאום זה היה מוזר מדי והיא נרתעה, אבל השפתיים של נועה היו עדיין מפושקות ומבהיקות ברטיבות, והעיניים שלה היו עצומות, והפעם זו היתה הלשון שלה שהעזה וגיששה לתוך הפה המתוק, וכשהלשון של נועה ליטפה אותה ברכות, החזירה ליטוף משלה. הליטופים הפכו לריקוד אטי, מהפנט, והחום, שהתפשט בגוף שלה כשמחול הלשונות התלקח, עקצץ בכל מיני מקומות בגוף. הלב שלה פעם הכי מהר שאפשר, נהיה לה נורא רטוב בין הרגליים, וזה הזכיר לה מה שקראה בספר שאמא שלה החביאה מתחת לכרית, אז היא נבהלה וברחה הביתה.

כשנפגשו, למחרת בבוקר, העיניים שלהן לא נפגשו בשמחה כמו תמיד. אייל, מהשכבה מעליהן, שכבר מזמן הסתכל עליהן מרחוק, זיהה שיש סדק בבועה, ובהפסקה הגדולה ניגש להזמין את חברתה לסרט. נועה לא רצתה, אבל היא דווקא כן. הוא היה מדריך בצופים, גבוה, שרירי והיה לו ריח נעים של זיעה טרייה שאף פעם לא החמיצה. ערב אחד, כשישבו על ספסל בגן הציבורי, השפתיים שלו מצאו את שלה ולמרות שבכלל לא היו כמו של נועה, היו רכות לא פחות והוא ידע בדיוק מה לעשות עם הלשון ועם האף ואחרי כמה זמן גם עם הידיים שנכנסו מתחת לחולצה שלה.

נועה והיא עדיין היו שני חלקים של אותו שלם והיא שיתפה אותה בהכל. היא סיפרה לה על הגוף האלוהי שלו, איך הוא מנשק, ואיך היא לא מרשה לו להכניס לה יד למכנסיים. בקיץ נועה נסעה עם ההורים שלה לחו"ל, ועד שחזרה, כבר היו לה מליון דברים לספר. היא חיכתה בשיא הסבלנות עד שנועה תגמור עם כל מה שהיה בטיול ורק אז סיפרה את כל הפרטים מהלילה שבו, בפעם הראשונה, אייל הוביל לה את היד אל הבליטה הקשה במכנסיים שלו. נועה הקשיבה, ולא הפריעה אפילו פעם אחת. רק העיניים החומות שלה נראו קצת יותר עצובות.

אחרי שאייל התגייס לגולני, ראתה אותו בקושי פעם בחודש. הזמן זחל וטס בעת ובעונה אחת ופתאום הבגרויות נגמרו. הוא היה אמור להיות איתה במסיבת סוף השנה, ונועה, שעוד לא היה לה חבר, חשבה לא לבוא בכלל. כוננות של הרגע האחרון השאירה אותו בקו, ולמרות שכבר לא היו אותו דבק כמו פעם, הדבר הכי טבעי ונכון היה ללכת ביחד.

כאילו מעולם לא היה אייל, עטפה אותן הבועה הישנה, וכל השטויות, שעשו הבנים שניצלו רגעים אחרונים של חופש לפני גיוס, נשארו בחוץ, ביחד עם המוזיקה המחורבנת. השתייה הייתה בחינם ובשפע, ולנועה היה מפתח לבית בצד השני של הרחוב שהיה של דודים שלה שגרו בחו"ל. הן בקושי הגיעו לשם קצת לפני שהלילה הפך לבוקר, ואחרי שסגרו את הדלת, נועה צחקה שזה בדיוק כמו אז כשהתנשקו.

זה היה נכון, ופתאום הן שוב התנשקו. הפעם לא נבהלה. השפתיים של נועה היו הדבר הכי מתוק שיש, והידיים שלה היו רגישות ורכות גם מתחת לחולצה וגם בתוך המכנסיים, וכל כך נעים לא היה לה אף פעם עם אייל, שהיה חזק וקשה ומחוספס ובכלל לא עדין ויודע כמו נועה.

בצהריים היא התעוררה, ומצאה יד בין הרגליים שלה, ולחי רכה ונטולת זיפים על החזה שלה. בלי אלכוהול בדם זה היה מפחיד. בלי אלכוהול בדם זה היה אסור, וזו היתה בגידה בחבר שלה. היא התלבשה הכי מהר שאפשר ורצה הביתה.

כבר לא היה בית ספר להיפגש בו, והיה גבול כמה פעמים יכלה להתעלם מההודעות של נועה. היא חיכתה לה בגינה, לא רחוק מהקן של הצופים, ליד כל האמהות עם הילדים הקטנים. בעיניים של נועה היו דמעות, אבל היא נשמה עמוק ואמרה לה שהיא חייבת להבין, כי יש לה חבר ואי אפשר לעשות לו ככה. נועה לא אמרה כלום, רק הסתובבה והלכה, ולא שלחה יותר הודעות.

הן היו אמורות ללכת ביחד לקורס מכי"ות, והיה להן אותו תאריך גיוס, אבל נועה הקדימה והתגייסה לחיל האוויר. אחר כך שירתה בקריה, והמדים האפורים רק עשו אותה עוד יותר יפה. היא בסוף הדריכה טירונים בדרום, ובין היציאות שלה ליציאות של אייל, בקושי יצא להם להיות באזרחות באותו זמן. לכן, כשסופסוף היציאות שלהם חפפו, בקושי אמרה שלום להורים שלה לפני שרצה בראש רטוב מהמקלחת אל הבית של אייל.

אם לא הייתה רצה, אולי הייתה שמה לב. אם לא בערה כל כך, אולי הייתה שומעת. אם לא הייתה פותחת את הדלת של החדר שלו, לא הייתה רואה את הפנים של נועה, את הפנים היפים שלה, אלו שיכלו להשיג כל בחור שרק רצתה, מתנתקים מהחבר שלה כשמרוח עליהם החיוך הכי זנותי שיש. נועה לא אמרה כלום, והחיוך שלה לא הגיע לעיניים החומות, היפות, שרק נראו עוד יותר עצובות.

מאז הוא מת, הליבידו שלה.