סימני דרך

הוא הניח את הטלפון. הלב שלו דפק קצת יותר מהר מכרגיל. זה לא צריך להיות ככה. לא אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. תוך חצי שעה, היא  אמרה. בטח תגיע אחרי, בכל מקרה כדאי שיזדרז. על השולחן בסלון הקטן היו שתי הכוסות מאתמול. הוא לקח אותן לכיור וגילה בתוכו ערימת כלים שהלכלוך עליהם כבר שכח מתי היה אוכל. לא נעים. הוא התחיל לקרצף את כל הערימה, וחשב שזה מה שקורה כשנותנים לדברים להצטבר.

משב רוח נכנס מהחלון שפתח כדי לאוורר את הדירה והעיף את העיתון מהספה. כשהתכופף להרים אותו גילה את החוטיני שלא הצליחו למצוא אתמול תקוע מאחורי הגלובוס הגדול שהיה בכלל בר. הוא חלף ליד הדלת הסגורה של חדר הילדים, וצירף את החוטיני לאוסף הקטן ששמר בקרטון מתחת למיטה שלו – כל מה שנשאר מתהלוכה של תווי פנים מטושטשים למחצה, וערבוביה של חלקי גוף.

הוא בדק את השירותים, מצא שצריך לשים נייר, ונשאר כבר כדי להשתין. משום מה פכפוך השתן במי האסלה הזכיר לו איך התחיל האוסף מתחת למיטה. הייתה לה צלקת של אפנדיציט ומבט של כלב עזוב, וביום שלמחרת דפקה אצלו על הדלת כדי לחפש תחתונים שהשאירה אצלו. בגלל שכבר באה, זיין אותה שוב, אבל להודעות שהשאירה בלי סוף לא טרח לענות. דידי אמר שתחתונים זה יותר טוב ממברשת שיניים אבל אולי בעצם כדאי שישחרר סופסוף ושדווקא יכול להיות לו נחמד מישהי שגם ידע את השם שלה וגם תכין לו קפה כל בוקר.

השעון נתן לו עוד כמה דקות. החולצה שלבש מהבוקר כבר הייתה קצת מסריחה. הוא פשט אותה ועמד לרסס דאודורנט, אבל נזכר איך הייתה תמיד מעקמת את האף כשעבר לידם מישהו בתוך ענן של אקס. באמת לא לעניין איך שהוא מזיע. עדיף שיתאוורר קצת באוויר. הוא בדק שהכל במקום וכשלא מצא עוד מה לסדר, מילא מים בקומקום, שם להרתיח והתיישב ליד שולחן האוכל הקטן.

המים רתחו והוא מזג אותם לתוך הספל הגדול שהכינו לו הילדים בחוג קרמיקה. אחר כך ערבב פנימה כפית נס, שתיים סוכר ומזג קצת חלב. תמיד עצבן אותה שעשה ככה, הרי כולם יודעים שקודם שמים את הקפה והסוכר. הוא חזר אל השולחן ובהה באדים שהתערפלו מהספל, מנסה ולא מצליח להיזכר בפנים של ההיא מאתמול. הוא זכר את הקעקוע שהיה לה על הגב התחתון, אבל הפנים שלה נמחקו לגמרי. הוא אפילו לא היה בטוח שיזהה אותה אם יתקל בה  ברחוב.

איך זה נהיה ככה? פעם היה כמו מגלה ארצות. כל אישה הייתה עולם חדש ומסע הרפתקאות שלם. לפעמים טיול של לילה אחד, לעתים מסע שנמשך שבועות או חודשים. את כל המסעות האלה זכר. לא היה שם ששכח או פנים שלא נחרטו בו, אפילו כתמי לידה ונקודות חן היו רשומים בארכיון מסעותיו.

הוא קירב בזהירות את הספל אל שפתיו אבל הקפה היה חם מדי. באותו יום הם ישבו בקפיטריה של גילמן, דידי והוא, מדברים על מה שיהיה. עוד כמה חודשים יגמרו את הלימודים והגיע הזמן לחשוב ברצינות מה עושים לעזאזל עם תואר במדעי הרוח ואם תואר שני יכול לשנות משהו. הם דיברו קצת פוליטיקה וקצת רכילות כשבדלת הופיעה אחת עם שיער חום קשור בגומי, גבוה מעל העורף, ג'ינס שהיה קצת תלוי על הגוף הדק שלה, וטריקו מדויקת שגילתה טבור שקוע וקצת הסתירה את העובדה שלא ממש היה לה חזה.

דידי אמר אומנות, הוא חשב פסיכולוגיה, היא אמרה כלכלה והעיניים החומות שלה הסתכלו לתוכו, ראו כל מה שעובר לו בראש והזמינו אותו למסע גילויים בארץ שמרחביה אין סופיים, ארץ שמעולם לא למד עד תום. בכל מסעותיו היה מרגיש את יצר הנדודים אורב בפינה ומחכה לצאת. לא הפעם. דידי אמר לו שהוא קטן עליה ושזה לא יגמר טוב, אבל איך היה יכול להקשיב כשכל נים בגופו אמר לו שמצא ארץ להשתקע בה? הם גייסו את הכסף שחסך לרכב ואת מה שהיא שמה בצד בשביל הציצים שתמיד רצתה, והרימו חתונה קטנה, רק למשפחה ולחברים.

הקפה התקרר מספיק בשביל שלוק זהיר, ועדיין לא הצליח להיזכר בפנים של ההיא מאתמול, רק שהייתה שחורדינית. מה שכן זכר, לפרטי פרטים, היה בוקר אחד בדירה הראשונה ששכרו. היא יצאה מהשירותים והראתה לו את שני הפסים על המקלון בחיוך שכולו אור. הוא אמר לה שעוד אף פעם לא זיין מישהי בהריון ומיד ניגש למלאכה.

שום דבר לא היה שונה מהפעמים הקודמות אבל הכל היה אחרת. הפנים שלה, השפתיים הפעורות, הבטן המתוחה כמו מיתר לפני פקיעה, היבבה הדקה שהתרוממה והתפוצצה לנהמה עמוקה, מתנשפת וכשחזרה אליהם הנשימה, אמרה שיש בבטן שלה תאומים והיא פשוט יודעת את זה. הוא הביט בעיניה וידע בוודאות לא פחותה שזה נכון.

הגרון שלו נעשה יבש. הוא ניסה שוב את הקפה, שהיה עכשיו בדיוק בחום הנכון, ורוקן את הספל בשתי לגימות. שום דבר אחר כך כבר לא היה אותו דבר. מי שהולך להיות אבא צריך עבודה קבועה והכנסה נורמלית. יותר נורמלית ממה שהצליח להשיג עם התואר חסר התועלת שלו. אפילו עם הקידום שקיבלה בבנק בקושי הצליחו להתארגן על שכר דירה ושוב היו צריכים לרוקן את קופת החיסכון הקטנה לפני שהיא הספיקה לממש את חלומה. הוא התחיל להשלים הכנסה בכתיבת תוכן שיווקי לאתרי קניות מפוקפקים יותר ופחות, אבל היה ברור לשניהם שהדרך היחידה לצאת מהבוץ הייתה שהיא תעשה MBA ותתקדם לניהול.

חצי השעה כבר חלפה. הוא רחץ את הספל ועשה עוד סיבוב בדירה. לא היה שום דבר לסדר יותר. האוויר מהחלון הפתוח עשה לו טוב והוא נשאר לידו, מרותק לדגמים המורכבים של קילופי הטיח בבניין הסמוך. זה מתחיל מסדקים קטנים, ברז שלא הצליח לתקן בעצמו, חבילת חיתולים ששכח לקנות, המשחה שהייתה יקרה מדי. כל סדק בפני עצמו אפשר לתקן, לטייח, אבל באיזשהו שלב כבר היה יותר מדי מה לתקן. בכל פעם שהביטה בו בעיניים מלאות אכזבה, עוד חתיכת טיח נפלה. חודש אחרי חודש היא הלכה והתרחקה ממנו, תופסת מרחק שלא תיפגע כשהכל יתמוטט. עבודה ולימודים ושניים קטנים לטפל בהם היו יותר מדי אפילו בשבילה, היא אמרה לו שהיא לא יכולה לבד, והוא ענה שלא הלך לשום מקום. "זו בדיוק הבעיה," חתמה עליו את הגולל.

בהתחלה היה רואה אותה כל פעם שהיה לוקח או מחזיר את התאומים. לא בחודשים האחרונים. איכשהו אף פעם לא הייתה בסביבה. הוא שנא איך שהאיש שחיה איתו הסתכל עליו, כמו כלב שהצליח להשתלט על עצם שמנה במיוחד. על החתונה גילה מהילדים. אפשר להגיד להם לשמור סוד כמו שאפשר להגיד לרוח לעמוד. לא שרצה שיזמינו אותו, אבל כמו שאמר מיראקל-מקס, חתך נייר עם קצת לימון מעל.

הנקישה על הדלת הייתה מהוססת. אלמלא היה דרוך כל כך לא היה שומע אותה. ליבו זינק לאמצע הגרון, ולמרות שמראש החליט לקחת את הזמן, מצא את עצמו פותח את הדלת עוד לפני שנזכר שהוא בלי חולצה. היא עמדה מולו ובעיניה החומות, היפות, התערבלה סערה שלא הבין את פשרה. הידיים שלה חיבקו את התיק הפרחוני הגדול שקנו יחד בשוק הפשפשים, כאילו החזיקה בפנים  אוצר.

רגע ארוך עמדו קפואים. קולות השכנים מחדר המדרגות הזכירו לו להזמין אותה פנימה, שואל אם היא רוצה קפה או אולי משהו קר ולא מבין מה הנימוס הזה שלו פתאום, הלא פעם בכלל לא היו צריכים לדבר כדי להבין זה את זו. בכל מקרה הפה שלו התייבש כל כך שהיה חייב בעצמו לשתות. הוא מזג מים מהמקרר לשתי כוסות לא תואמות והגיש לה אחת. היא הנידה בראשה ורק הניחה את התיק על הרצפה, שומטת את זרועותיה לצדדים.

"תראה."

הוא ראה. ראה איך החולצה מתגבעת במקום בו לפני כן היה רק מישור מעוטר צמד סלעים. ראה את הנקיק שצלל עמוק דרך המחשוף. ראה בדיוק את הדבר שלא נתן לה. בכוסו לא נשארו מים ופיו נשאר יבש כמו המדבר.

"אז מה, האישור שלי? בשביל זה באת?"  

שתיקתה רעמה. עננים התקדרו בתוך עיניה. הרוחות שסחפו את האדמה מתחת לרגליו בשעה החולפת היו רק הקדמה למה שהתרחש באותם רגעים. הוא ידע שלו רק יצליח הפעם לפענח אותה, ימצאו רגליו קרקע יציבה.

שני הצעדים שהפרידו ביניהם הפכו לאחד. ידיה פרמו בזה אחר זה את כפתורי חולצתה, והיא שמטה אותה לאחור בניעור קל של כתפיה. רגע ארוך עמדו כך בשתיקה, חזה מתרומם ויורד בקצב נשימותיה המואץ.

ידיה נחו על החזה שלו בהיכרות ארוכת שנים, ואצבעותיה הדקות שרטטו קווים פתלתלים דרך השיער הדליל, ואט אט ירדה על ברכיה מולו. הוא הביט בתנודת שיערה החום, משוך לאחור ומהודק בגומיית בד רחבה.

לא ככה.

הוא נסוג צעד לאחור. כל המצב הזה לא היה הגיוני. הוא חיכה שתגיד משהו, כי להבין אותה בלי מילים היה משהו של פעם, אבל היא רק תלתה בו מבט שהחזיר אותו אל הקפיטריה בגילמן, וידו הושטה מעצמה להוביל אותה אל חדר השינה.

באופן מוזר, הכביד עליו הקרטון ממקום מחבואו שמתחת למיטה. הוא נצמד אל גבה, טועם את המלח מצווארה. הארץ בה קבע פעם את ביתו הפכה לארץ ניכר. הוא משך מעליה את המכנסיים, תלש את התחתונים הרטובים והדף אותה אל המיטה על ארבע.

היא סובבה אליו את פניה, אך הוא סירב לפגוש את מבטה. אגנו נחבט בה בכוח. פעם, לא היו צריכים מילים וכעת חומת השקט התרוממה ביניהם מאופק לאופק. גבה התקער אליו, ונקיק השתקע לאורך עמוד השדרה, אוסף לתוכו את אגלי הזיעה. בארץ ההיא, היה לוקק בצמא את מי הוואדי הזה. הוא רכן קדימה, דוחק אותה מטה, משטח אותה אל המזרן ואת שתי ידיה פרש לצדדים. כובד משקלו הקשה עליה לנשום, והיא ניסתה להתפתל תחתיו ולהיחלץ, אך הוא אילץ את גופה להיכנע לו כליל.

זה לא היה בסדר. שום דבר מזה לא היה בסדר. גר בארץ נוכריה – לזה הפך. הוא התגלגל מעליה מצומק והתקפל על צידו כעובר.

רגע ארוך של דממה חלף לפני שהמזרן נע תחתיו.

"עכשיו אתה מוכן לשמוע?"

ידה ליטפה את כתפו, או אולי היו אלה רק קצות אצבעותיה שניסו לפייסו במגען הקל מנוצה.

"לא אישור באתי לקבל ממך. אני יודעת שתמיד היית נגד, אמרת שזה לא אני."

הוא הסתובב אליה, סוקר אותה במבטו מלמטה למעלה.

"זה מה שרצית כל הזמן?"

"לא יודעת. לא רק."

זרועה כיסתה על שדיה. משהו התנוצץ בזוית העין שלה.

"זה מה שהוא רוצה?"

"הוא? הוא רק רוצה שאהיה מאושרת."

"וזה," הסיט את זרועה וחפן שד בידו, "עושה אותך מאושרת?"

דימעה התעגלה בזווית העין שלה, תפחה וגלשה במורד הלחי.

"אתה חושב שהיינו יכולים אחרת?"

"מה זה משנה מה אני חושב, מה חשבתי?"

"אבל זה לא הלך, נכון?"

"נכון."

אצבעותיה טיילו על קו הלסת שלו, ממוללות את תנוך אזנו בדרכן אל העורף.

"מצליח לו? לעשות אותך מאושרת?"

היא שתקה רגע ארוך. ענני הסערה שבעיניה התפזרו. הוא הביט בחום המתנוצץ בשמש שהפציעה אחרי הגשם ולרגע עלה באפו ניחוח האדמה הרטובה.

"לא צריך לספור כל גרוש. גם זה משהו."

היא רכנה לנשק לו על פיו, כבודקת אם נשארו בו מילים.

בפעם הראשונה מזה זמן רב משהו הרגיש לו נכון. הוא התרומם על צידו, ונדחק בין רגליה, מוכן לכבוש אותה מחדש, אולם היא הניחה יד על לוח ליבו ודחפה אותו בחזרה אל המזרן.

"זוכר מתי עשינו את… זה?"

היא טיפסה עליו בתנועה מהירה. לרגע היה שוב באותה דירת סטודנטים בה שכבו בפעם הראשונה, בה למד בפעם הראשונה את סימני הדרך שלה.

היא נעה עליו בקצב גובר והולך, גופיהם משחזרים את כל הנגיעות הטבועות בהם, מגע שכלל לא ידע כי שכח. הזמן התערבל בתוכו, בתוכם, מציף רגעים של אושר ושל דאגה, של בכי ושל שימחה, ופתאום גווה הרוטט התמוטט ונח עליו ברפיון איברים והוא בתוכה.

ריח שיערה מילא את נחיריו והוא שאף מלוא הריאות, חש את גופה הדק מתרומם ביחד עם סרעפתו. באופן כלשהו התפיחות שלחצו כנגד חזהו חדלו מלהיות זרות ומוזרות. לבסוף התרוממה מעליו והלכה להתקלח. כשחזרה, לבושה ושיערה הלח מתוח לאחור, הביטה בו בעיניה החומות.

"אני צריכה ללכת."

"אני יודע."

היא יצאה מהחדר ואוזניו עקבו אחרי צליל צעדיה במסדרון עד שהדלת נטרקה. הוא עדיין לא לגמרי הבין. או שאולי כן. בכל מקרה לא בער לו להתקלח, הוא קם מהמיטה ושוטט בדירה שנראתה לו קצת זרה פתאום. הכוס שמזג לה עדיין הייתה במקום שהניח אותה. הוא רוקן אותה באחת לגרונו ומבלי להבין למה, ניגש לכיור לשטוף אותה.

זמן מה אחר כך מצא את עצמו שוב בחדר השינה. על הריצפה למרגלות המיטה היה זוג תחתונים. הם עדיין היו לחים וספוגים בריח שלה. המילים של דידי הדהדו לו בראש.

הפעם לא הוציא את הקרטון מתחת למיטה.

הוא חייך. משהו בכל זאת הבין.