פגישת מחזור

כולם מתחבקים פה. ככה זה היום. חלק מהפרוטוקול. פעם רק חברים התחבקו. אבל עשרים שנה חלפו, ואת החברויות ההן השאיר הרחק מאחוריו. דברים רבים השתנו, אחרים נותרו בדיוק אותו דבר. נערות מפציעות בזו אחר זו מתוך גופיהן הבשלים, מחמיאות לו על התלתלים, מתפעלות מאיך שהזמן לא נגע בו. רבות מהן מופתעות לשמוע על נישואיו, על התאומים ועל זה שבדרך. אחרות מאוכזבות. חלקן היו חברות שלו בזמן זה או אחר, מקצתן העניקו לו את בתוליהן. הוא מוצא לעצמו מפלט מאחורי חומה של ציניות, אין לו שום עניין לפגוש את הנער שהיה.

פינת הכיבוד עלובה. צריך להתאמץ כדי לקרוא למשקה שבכוס הנייר הזו קפה, ואלמלא בקי, שגדלה בתרבות שלא מתירה לזרוק הזמנה לכנס מחזור, היה עכשיו בבית, שותה את הדבר האמיתי. ייתכן שאלמלא הצטרף לקבוצה 'מחזור כ"ז נפגשים' עוד היה מצליח לפטור את עצמו מהעניין, אך מרגע שראה את התואר ד"ר ליד השם דני דבורין, לא רצה להתחמק יותר. הצורך לדחוף את האקזיט לפרצוף של הג'ינג'י שקיבל יותר ממנו בכל מבחן, גבר על הכל.

דשנה

דשנה. הוא קרא לה דשנה, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה טוב עם הבטן הרכה והתחת הגדול והשדיים שתמיד קשה למצוא חזייה שתכיל אותם. דשנה. לא שמנה. כי שמנה זה פרה, ודשנה זה אדמה אחרי הגשם שאפשר לחרוש בה ולזרוע, והיא נותנת חיים, לא רק תופסת מקום מיותר. 

ליבידו

היא דוחפת את הבחור עם הריבועים בבטן אל המיטה שלו, משכיבה אותו על הגב, ובלשון מחודדת מציירת עיגולים על העור שמתוח כמו בד ציור, עיגולים שמסמנים מטרה, עיגולים כמו אדוות בשלולית מסביב לטיפה שנפלה. גשם. כמה זמן כבר לא ירד גשם? היא אוהבת גשם. במיוחד גשם כזה דק ומתמשך, גשם רך, גשם אנגלי, קוראים לו, היא חושבת.

טעם של נעורים

הוא לא היה זקן, רק שלפעמים הרגיש ככה. כמו עכשיו למשל, כשגלולת המרץ הלאטינית שהפעילה אותם כבר יותר משעה לא הראתה שום סימני עייפות. רק עוד קצת. נראה שנגמרו לה ההפעלות והיא רק שורפת את הזמן שנשאר. עיניו דחקו במחוגי השעון לנוע מהר יותר. אבל הדבר היחיד שנע מהר יותר היה פצצת האנרגיה הזו שנעלה עליו מטרה ונעה ישירות אליו כשהיא מפזזת ואוספת אחריה שובל אנשים כמו מגנט בצלחת סיכות.

"קֹום אֹון! דונְט בִּי סֹו שַיְי!"

טירוף

היא היתה יכולה לנסוע באוטובוס. או לקחת מונית. ללכת ברגל בלחות של יום קיץ תל אביבי זה טירוף. העניין כולו הוא טירוף.

רגליה פוסעות בצעד מהיר. מהר, כדי שלא תספיק להתחרט, כדי שלא תיסוג. בעיני רוחה ידה כבר נוקשת על הדלת הזרה, דלת פלדה כבדה, או אולי דלת עץ ישנה שהצבע מתקלף ממנה. היא מסמיקה, כבר יכולה לחוש בזרועות החזקות שאוחזות בה, בשרה מלבין תחת האצבעות הלופתות, אחר כך יאדים, כמו הרמזור מולה. רגליה מסרבות לעמוד במקום, היא זורקת מבט לצדדים ומזדרזת לחצות את הרחוב.

שמנה

חרמנית ושמנה, זה מה שהיא. או שמנה וחרמנית, תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה הטיפוס המעייף לקומה השלישית נגמר והיא עומדת מתנשפת ומזיעה מול הפלדלת והופכת את התיק למצוא את המפתחות. כשנסגרת אחריה הדלת, דבר ראשון היא משחררת את החזייה הלוחצת ונושמת לרווחה.

עכשיו למשל, היא חרמנית ושמנה. הרבה יותר חרמנית משמנה. בגלל זה היא הולכת למטבח, מוציאה את הפיינט בן אנד ג'ריס שחיכה לה בסבלנות, מתיישבת עם כף ליד השולחן הקטן ולאט לאט ממלאת את החור שיש לה בבטן. אם תגייס קצת קור רוח היא תדע שזה הדבר האחרון שכדאי לה לעשות, אבל למי יש קור רוח אחרי השיחה הזאת.

סימני דרך

הוא הניח את הטלפון. הלב שלו דפק קצת יותר מהר מכרגיל. זה לא צריך להיות ככה. לא אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. תוך חצי שעה, היא  אמרה. בטח תגיע אחרי, בכל מקרה כדאי שיזדרז. על השולחן בסלון הקטן היו שתי הכוסות מאתמול. הוא לקח אותן לכיור וגילה בתוכו ערימת כלים שהלכלוך עליהם כבר שכח מתי היה אוכל. לא נעים. הוא התחיל לקרצף את כל הערימה, וחשב שזה מה שקורה כשנותנים לדברים להצטבר.

זמרת בארים אדומה

חם בתוך הפאב והאוויר דחוס. גופה של הזמרת מתפתל עם המוזיקה לאט ובחושניות. קולה הקטיפתי נוטף מבין שפתיי השני שלה ומתלטף בקהל. הם שלה, אין ספק בזה, אין ספק בכלל, אך עיניה תרות בין האנשים אחר האחד שהיא רוצה, האחד שבשלו היא מתעלסת כך עם הצלילים. האיש שעליו נחו עיניה מיד כשנכנסה למקום הזה.

הוא ישב אז וראשו בין ידיו, אדיש לזמרת הידועה למחצה שמשכה אליה את כל המבטים. עיניו היו נעוצות בכלום שבינו לבין בקבוק הבירה המיוזע. בדמיונה ראתה את העשן מסתלסל מסיגריה שתלויה בזוית פיו, אלא שהחוק אוסר אותן עכשיו והאוויר היה צלול מדי, נקי מדי בשביל המחשבות שלה.

גיבור

בהתחלה זה הריח. זה תמיד הריח. אישה עוברת לידך ברחוב ופתאום מכה בך הבושם שלה ומסחרר את ראשך, לפעמים זה הריח שמזכיר לך אהבה ישנה, או זיון מוצלח, או אפילו את זאת שתמיד רצית אבל מעולם לא השגת.

הפעם הראשונה ששמת לב לזה הייתה בטירונות. המסלול בין השקם למגורי הבנות עבר קרוב לאוהלים, וכל יום בשש, אחרי שיום העבודה הצבאי נגמר, הבנות יצאו מהמקלחת אפופות ריחות סבון ושמפו ועברו שני מטר ממך בדרכן לשקם, ואתה טירון עלוב, מרגיש את הדם עוזב את כל הגוף ומתרכז כולו במקום אחד.